אפילו הבחורה בעבודה שעלתה מבלרוס לא מבינה למה אנחנו נוסעים למינסק. "למה אתם לא יכולים לנסוע לרומא כמו כולם?" היא אמרה, וכשעמדתי מולה עם דף ועט, כדי לרשום המלצות לדברים שכדאי לאכול היא אמרה שיש שם רק תפוחי אדמה וברחה.
תפוחי אדמה אני דווקא אוהבת. אחרי שינה של 10 שעות במלון לאחר הנחיתה, יצאנו לכיוון המסעדה הראשונה במסענו. השמן הכין רשימה של מסעדות בקובץ אקסל עם שעות פעילות, תפריטים ודירוג על פי מרחק ממרכז העיר. כן, לקח לו בערך שבועיים לעבוד על זה. לא, הוא לא נתן לי להתחמק מלעזור ובמשך כל הלילות האחרונים נכנסתי לאתרים ברוסית כדי לדלות מהם מידע. ועכשיו אני רעבה, גוועת מרעב כי הסנדביץ' האחרון שאכלתי היה במטוס של חברת בלאביה והיו בו רק זיתים וגבינה.
אנחנו מתקרבים לקניון גדול. השמן מתקרב לכניסה. "שמן, אתה הלא שונא קניונים ידוע לשמצה. מדוע אנחנו כאן?". המסעדה בקניון, הוא אומר. אני לא מאמינה שהוא לוקח אותי לשבת באיזה דוכן מזון מהיר. כרגע בא לי כיסא רך ולא ספסל מלוכלך של food court, וגם שמישהו יגיש לי את המנה. כלומר מנות. הרבה מנות.
אנחנו עולים במעלית עם עוד שלוש נשים רזות ומאופרות בגילאים שונים וגבר עם קוקו. הדלתות נפתחות ומה אני אגיד לכם, הגענו למסעדה. בחורה בתלבושת עממית ניגשת אלינו וכשאנחנו שואלים "אינגליש?" היא בורחת בבהלה ושולחת בחורה אחרת בתלבושת עממית. היא שואלת "נשיונל קויזין או פיצה". ברור שפיצה, בגלל זה טסנו עד בלרוס.
איזור ה-national cuisin מעוצב כמו בקתה עם אהילי בד ושולחנות עץ מחוספסים. החלונות גדולים ומשקיפים לעיר. על השולחן שבחרנו מחכה תפריטפלצת, בערך 30 דף מלאים בתמונות ומנות. יש לנו זוג חברים שהלכו לאיזו מסעדה סינית בנתניה וברחו ממנה אחרי שלא הצליחו לבחור מנה מתפריט ארוך מידי. בזמנו צחקנו עליהם, אבל כרגע קיבלנו את עונשנו ואנחנו מבינים את גודל הבעיה. ולא עוזר שהמלצרית בסינר הכחול כבר מתקרבת לעברנו.
היא לא יודעת אנגלית וכך אנחנו מרוויחים עוד זמן בעוד שהיא שולחת אלינו את חברתה, שגם לא יודעת אנגלית אבל לפחות לא מפחדת מתיירים. אנחנו מזמינים את המנות שלנו בהצבעה על התמונות. האמת שנחמד הקטע הזה של לא לדבר. זה חוסך הרבה אנרגיה שאפשר לתעל לאכילה.
השמן לקח מרק וורוד שחשבנו בהתחלה שהוא בורשט ואחר כך גילינו שהוא לא, כי בורשט מוגדר כמרק חם שכולל בשר, ושלו היה קר ומכיל ביצים ומיני עשבים. ואז גילינו שהוא כן בורשט, פשוט קר. אני לקחתי מרק שהיה נראה בתמונה בתפריט גדול ועמוס בהרבה דברים טובים והוא באמת היה עמוס (בעיקר בפטריות יער מסוגים שונים) אבל הוגש בצלחת קטנטנה. למרות זאת הוא היה טעים ומשביע. השמן נהנה מאוד מהבורשט הקר והוורוד. אני חשבתי שהוא מזכיר קצת צזיקי או טרטור (מרק יוגורט קר שאכלנו במדינות הבלקן) עם קצת גוון של סלק.
עכשיו בערך נגמר החלק הבריא, ומתחיל הפרק השמנוני. זה מתחיל בפלטת גבינות שלקחנו ונראתה תמימה למדיי בתמונה. בגלל שאנחנו לא אוכלים בשר (בעיקר לא בחו"ל), אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו טועמים הרבה מאוד גבינות בטיולים. חשבנו שאחרי הגבינות המעולות שאכלנו במדינות הבלקן בשנה שעברה (בעיקר במקדוניה), כלום כבר לא יוכל להלהיב אותנו. בטח שלא גבינות ביילרוסיות. אבל מסתבר שיש פה מנהג קסום: לטבול חתיכות גבינה ברוטב דביק ובהיר שקיבלנו, מה שהפך את הפלטה למהנה באופן מדהים ומתקתק במיוחד. הרוטב הרגיש לי כמו קטנפיטורת הדרים, השמן חשב שזה דבש - מאוחר יותר התברר שהוא צדק. זה פשוט דבש הדרים. הפלטה גם הכילה אגוזי פקאן מסוכרים שהשלימו את החוויה, וגם מבחינה קלורית עיגלו לנו את המספר כלפי מעלה. כמו שצריך.
אחר כך הגיעו מקלות לחם שיפון כהים ומטוגנים. גם הם נראו תמימים אם כי ידענו שהחוק אומר "מה שמטוגן יהה טעים". בפועל הם היו מטוגנים וגם משוחים בטעם נפלא של שום, והגיעו עם מטבל גבינה. אני חייבת לומר שכל עוד הם היו חמים וטריים הם היו פשוט אלוהיים. ככל שהתקרב מועד סיום הארוחה הם נהיו קרים וקשים יותר, וכבר לא שווים את הנזק לעורקים.
אם תהיתם למה טרם פגשנו עדיין בתפוחי האדמה מהם הזהירו אותי עוד בארץ, אז תפסיקו לתהות. המנה הבאה היא דרניקי - לביבות תפו"א מטוגנות עמוק שמושפעות מהמטבח היהודי, והזכירו לשמן דברים שסבתא שלו היתה מכינה. הוא איים שבהמשך הטיול כבר לא נוכל להסתכל עליהן. בשלב זה הן עדיין היו חביבות עלינו. טוב, מטוגנות וזה.
בעוד אני שתיתי לאורך הארוחה מיץ דלעת-תפוזים (התפוגזר של בלרוס) השמן לקח מיץ חמוציות, וגם הזמין קוקטייל שנראה סגלגל ומאוד יפה בתפריטפלצת. עם זאת, כשהוא ניסה לשתות אותו הוא גילה לדאבונו שמדובר במעין יוגורט סמיך עם פירות יער מצופה בסורבה מנגו. טעים אבל לגמרי לא ניתן לשתייה.
הרגע המשמח הגיע - רגע בחירת הקינוח. מתוך מבחר אופציות מוכרות כמו סופלה ועוגת תפוחים, השמן בחר בעוגה שנקראה "קינוח עצל". כבר לפי התמונה זיהיתי שמדובר בקרוב משפחה של נקניק השוקולד שמוכר לנו מהארץ, ואכן כך היה. הקינוח היה באמת עצל - שברו עוגיות לחתיכות גסות ושפכו מעל גנאש שוקולד ואז פרסו לפרוסות, אבל כולם יודעים שלא חייבים לסבך את העניינים כדי ליצור ערימת פחמימות מחממת לב וקיבה. אני לקחתי משהו שכבר מזמן רציתי לטעום במהלך חיי - פאמפקין לאטה שהוגש עם מרשמלוז קטנים ומקורמלים עם גרידת תפוז למעלה.
בעוד אנחנו נהנים מפירורי הארוחה האחרונים, הגיע החשבון. 58 רובל בלרוסיים. קרוב ל-100 שקלים ל-7 מנות ושני משקאות. איך אנחנו אוהבים.
זו הייתה פתיחה מצויינת לטיול שלנו. עם קיבות מלאות וציפיה אל עבר העתיד, יצאנו מהמסעדה ומהקניון והפעלנו סטופר כדי לספור את הדקות לקראת ארוחת הערב...
Vasilki, galileo mall, vulica Babrujskaja 6, Minsk 220050
תפוחי אדמה אני דווקא אוהבת. אחרי שינה של 10 שעות במלון לאחר הנחיתה, יצאנו לכיוון המסעדה הראשונה במסענו. השמן הכין רשימה של מסעדות בקובץ אקסל עם שעות פעילות, תפריטים ודירוג על פי מרחק ממרכז העיר. כן, לקח לו בערך שבועיים לעבוד על זה. לא, הוא לא נתן לי להתחמק מלעזור ובמשך כל הלילות האחרונים נכנסתי לאתרים ברוסית כדי לדלות מהם מידע. ועכשיו אני רעבה, גוועת מרעב כי הסנדביץ' האחרון שאכלתי היה במטוס של חברת בלאביה והיו בו רק זיתים וגבינה.
אנחנו מתקרבים לקניון גדול. השמן מתקרב לכניסה. "שמן, אתה הלא שונא קניונים ידוע לשמצה. מדוע אנחנו כאן?". המסעדה בקניון, הוא אומר. אני לא מאמינה שהוא לוקח אותי לשבת באיזה דוכן מזון מהיר. כרגע בא לי כיסא רך ולא ספסל מלוכלך של food court, וגם שמישהו יגיש לי את המנה. כלומר מנות. הרבה מנות.
אנחנו עולים במעלית עם עוד שלוש נשים רזות ומאופרות בגילאים שונים וגבר עם קוקו. הדלתות נפתחות ומה אני אגיד לכם, הגענו למסעדה. בחורה בתלבושת עממית ניגשת אלינו וכשאנחנו שואלים "אינגליש?" היא בורחת בבהלה ושולחת בחורה אחרת בתלבושת עממית. היא שואלת "נשיונל קויזין או פיצה". ברור שפיצה, בגלל זה טסנו עד בלרוס.
איזור ה-national cuisin מעוצב כמו בקתה עם אהילי בד ושולחנות עץ מחוספסים. החלונות גדולים ומשקיפים לעיר. על השולחן שבחרנו מחכה תפריטפלצת, בערך 30 דף מלאים בתמונות ומנות. יש לנו זוג חברים שהלכו לאיזו מסעדה סינית בנתניה וברחו ממנה אחרי שלא הצליחו לבחור מנה מתפריט ארוך מידי. בזמנו צחקנו עליהם, אבל כרגע קיבלנו את עונשנו ואנחנו מבינים את גודל הבעיה. ולא עוזר שהמלצרית בסינר הכחול כבר מתקרבת לעברנו.
היא לא יודעת אנגלית וכך אנחנו מרוויחים עוד זמן בעוד שהיא שולחת אלינו את חברתה, שגם לא יודעת אנגלית אבל לפחות לא מפחדת מתיירים. אנחנו מזמינים את המנות שלנו בהצבעה על התמונות. האמת שנחמד הקטע הזה של לא לדבר. זה חוסך הרבה אנרגיה שאפשר לתעל לאכילה.
השמן לקח מרק וורוד שחשבנו בהתחלה שהוא בורשט ואחר כך גילינו שהוא לא, כי בורשט מוגדר כמרק חם שכולל בשר, ושלו היה קר ומכיל ביצים ומיני עשבים. ואז גילינו שהוא כן בורשט, פשוט קר. אני לקחתי מרק שהיה נראה בתמונה בתפריט גדול ועמוס בהרבה דברים טובים והוא באמת היה עמוס (בעיקר בפטריות יער מסוגים שונים) אבל הוגש בצלחת קטנטנה. למרות זאת הוא היה טעים ומשביע. השמן נהנה מאוד מהבורשט הקר והוורוד. אני חשבתי שהוא מזכיר קצת צזיקי או טרטור (מרק יוגורט קר שאכלנו במדינות הבלקן) עם קצת גוון של סלק.
עכשיו בערך נגמר החלק הבריא, ומתחיל הפרק השמנוני. זה מתחיל בפלטת גבינות שלקחנו ונראתה תמימה למדיי בתמונה. בגלל שאנחנו לא אוכלים בשר (בעיקר לא בחו"ל), אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו טועמים הרבה מאוד גבינות בטיולים. חשבנו שאחרי הגבינות המעולות שאכלנו במדינות הבלקן בשנה שעברה (בעיקר במקדוניה), כלום כבר לא יוכל להלהיב אותנו. בטח שלא גבינות ביילרוסיות. אבל מסתבר שיש פה מנהג קסום: לטבול חתיכות גבינה ברוטב דביק ובהיר שקיבלנו, מה שהפך את הפלטה למהנה באופן מדהים ומתקתק במיוחד. הרוטב הרגיש לי כמו קטנפיטורת הדרים, השמן חשב שזה דבש - מאוחר יותר התברר שהוא צדק. זה פשוט דבש הדרים. הפלטה גם הכילה אגוזי פקאן מסוכרים שהשלימו את החוויה, וגם מבחינה קלורית עיגלו לנו את המספר כלפי מעלה. כמו שצריך.
אחר כך הגיעו מקלות לחם שיפון כהים ומטוגנים. גם הם נראו תמימים אם כי ידענו שהחוק אומר "מה שמטוגן יהה טעים". בפועל הם היו מטוגנים וגם משוחים בטעם נפלא של שום, והגיעו עם מטבל גבינה. אני חייבת לומר שכל עוד הם היו חמים וטריים הם היו פשוט אלוהיים. ככל שהתקרב מועד סיום הארוחה הם נהיו קרים וקשים יותר, וכבר לא שווים את הנזק לעורקים.
אם תהיתם למה טרם פגשנו עדיין בתפוחי האדמה מהם הזהירו אותי עוד בארץ, אז תפסיקו לתהות. המנה הבאה היא דרניקי - לביבות תפו"א מטוגנות עמוק שמושפעות מהמטבח היהודי, והזכירו לשמן דברים שסבתא שלו היתה מכינה. הוא איים שבהמשך הטיול כבר לא נוכל להסתכל עליהן. בשלב זה הן עדיין היו חביבות עלינו. טוב, מטוגנות וזה.
בעוד אני שתיתי לאורך הארוחה מיץ דלעת-תפוזים (התפוגזר של בלרוס) השמן לקח מיץ חמוציות, וגם הזמין קוקטייל שנראה סגלגל ומאוד יפה בתפריטפלצת. עם זאת, כשהוא ניסה לשתות אותו הוא גילה לדאבונו שמדובר במעין יוגורט סמיך עם פירות יער מצופה בסורבה מנגו. טעים אבל לגמרי לא ניתן לשתייה.
הרגע המשמח הגיע - רגע בחירת הקינוח. מתוך מבחר אופציות מוכרות כמו סופלה ועוגת תפוחים, השמן בחר בעוגה שנקראה "קינוח עצל". כבר לפי התמונה זיהיתי שמדובר בקרוב משפחה של נקניק השוקולד שמוכר לנו מהארץ, ואכן כך היה. הקינוח היה באמת עצל - שברו עוגיות לחתיכות גסות ושפכו מעל גנאש שוקולד ואז פרסו לפרוסות, אבל כולם יודעים שלא חייבים לסבך את העניינים כדי ליצור ערימת פחמימות מחממת לב וקיבה. אני לקחתי משהו שכבר מזמן רציתי לטעום במהלך חיי - פאמפקין לאטה שהוגש עם מרשמלוז קטנים ומקורמלים עם גרידת תפוז למעלה.
בעוד אנחנו נהנים מפירורי הארוחה האחרונים, הגיע החשבון. 58 רובל בלרוסיים. קרוב ל-100 שקלים ל-7 מנות ושני משקאות. איך אנחנו אוהבים.
זו הייתה פתיחה מצויינת לטיול שלנו. עם קיבות מלאות וציפיה אל עבר העתיד, יצאנו מהמסעדה ומהקניון והפעלנו סטופר כדי לספור את הדקות לקראת ארוחת הערב...
Vasilki, galileo mall, vulica Babrujskaja 6, Minsk 220050
